גיל ההתבגרות מהווה תקופת מעבר משמעותית המאופיינת בשינויים ביולוגיים, פסיכולוגיים וחברתיים מורכבים. במהלך תקופה זו, המתבגרים מצויים במתח מתמשך בין שני כוחות מנוגדים:

מצד אחד, קיים צורך התפתחותי עמוק בנפרדות, עצמאות והתרחקות מהמסגרת המשפחתית, תוך התחזקות הזיקה לקבוצת השווים כמקור להשתייכות, זהות והכוונה. במקביל, המתבגרים עדיין תלויים במערכת המשפחתית לצורך תמיכה כלכלית, לוגיסטית ורגשית, דבר היוצר פרדוקס התפתחותי מובנה.

מתח זה, בשילוב סערת ההורמונים הטבעית, יוצר לעתים ביטויי התנגדות והתרסה כלפי כל מה שמייצג את העולם המוכר והבטוח שגדלו בו. המתבגרים מאתגרים את המערכת המשפחתית והחינוכית, הם מובילים לדפוסי התנהגות קונפליקטואלים : עימותים תכופים, ערעור על סמכות, בחינה מחודשת של גבולות, והתנהגויות המבטאות את המתח הפנימי והחיצוני שחווים המתבגרים.

אולם, עלינו לשים לב כי לחלק מהמתבגרים, דפוסי ההתנהגות חורגים מגבולות המרד הטבעי והתקין. אצל מתבגרים אלה, אנו עדים להתפתחות של מצוקות נפשיות עמוקות, קשיים ניכרים בהשתלבות במרקם החברתי, או התנהגויות מסכנות המעמידות בסכנה את שלומם הגופני והנפשי ואת מסלול התפתחותם הבריא.